<h1>המנהיג הלכ' פסח — דיני חמץ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ואם האשה מכבדת את הבית לסמוך על בדיקתה צריכ' לברך על ביעור חמץ, ואם להקל על בעלה שיבדוק מהרה אינה צריכה ברכה ואינה צריכה להזהר אך בעלה יבדוק לאור הנר בכל מקום ולאחר בדיקתו הן צריכי' להזהר.
ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא אם לא ביטלו, ואף כשביטלו שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ולא יהיה בדעתו לבטלה או יזכה בה מן ההפקר ויעבור עליה בבל יראה ובל ימצא, ולפי שהחמירה התורה בחמץ שלא יראה ולא ימצא בכל גבול ישראל בפסח לא גלוי ולא מוצנע, ולא יפקדנו ביד גוים שלא יבוא לידי אכילה מפני שרגיל בו כל השנה החמירו חכמי' לחפש אחריו בכל מקום תשמישו אע"פ שמן התורה בהשבתה בעלמא סגי ליה, כי לא יראה חמץ בתורת חמץ קאמ' אבל בתורת עפר יראה.
<h2>דף ג.</h2>
ואור דתנן ליל הוא ולישנא מעלייא נקט, ולהודיע דבכניסת הלילה יבדוק עם שקיעת החמה שלא יתעצל בדבר, וכמו שאמ' צורבא מרבנן לא ליפתח אורתא דתליסר נגהי דארביסר, דילמא משכא שמעתא ואתי לאימנועי ממצווה. ולא בשחרית ולא ביום אפי' ביום אפל אלא בלילה בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם. ואור הנר יפה לבדיקה, ובירושל', [פ"א ה"א] מפני שאור הנר בלילה מבהיק וביום כוהה.
<h2>דף ד:</h2>
ובדיקת חמץ מדרבנן היא, וביטול חמץ אינו מן התורה אלא (ש)בחמץ שעמו בבית ושהוא יודע בו ואינו יכול לבערו כחמץ שנפלה עליו מפולת, והעושה את ביתו אוצר וחמץ תחתיו, ובאותו יברך על ביטול החמץ, אבל בחמץ שאינו יודע בו אין צריך לא ביטול ולא בדיקה שלא הצריכה [תורה] על הספיקות לאוסרן ולהתירן.
<h2>דף ו.</h2>
וגוי דאפקיד חמירא לישראל וקביל עליו אחריות לנטריה כשלישראל דמי וחייב לבער כיוון שהוא חייב ליה באונסין דיליה, ואי אושליה ביתא ואמ' לה הא ביתא קמך ולא קביל עליה אחריות לא צריך לבעוריה, ועושה לו מחיצה עשרה דלא ליכליה, ואי קביל עליה אחריות ואושליה ביתא ומפתח ביד גוי לא מיחייב לבעוריה דלא ימצא בבתיכם כתי' וזה אינו מצוי בביתו. [הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל, ויראה לי דבמפתח תליא מילתא, כדאמרי' בריש פסחים, [ד' ע"א] אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק, ובבבא קמא [נ"ב ע"א] גבי משכיר בית או מוכר כיון שמסר לו המפתח קנה וכו', ומעתה כיון שמסר לו המפתח אין זה ביתו וכמאן דליכא עליה אחריות הוא ואזל ליה אחריות דקביל עליה מכאן ואילך].
והעושה את ביתו אוצר תוך ל' יום צריך לבער, וכן המפרש בים וההולך בשיירא, דתנן שואלין בהלכו' הפסח כו', ואם שכח יבטלנו בשעת ביערו ודייו. ויברך על ביטול חמץ אם ידע שיש לו חמץ בבית ואחר כך יבטלנו ויאמ' כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה יהא בטיל ויהא כעפרא דארעא. אבל קודם ל' יום ואין בדעתו לפנות האוצר לפני הפסח, וכן היוצא בשיירא ואין בדעתו לחזור לביתו לפני הפסח אין צריך לבער ואף אם ספק לו אם יפניהו ולא יחזור, אבל אם ברור לו הדבר שיפנהו או שיחזור אף מראש השנה צריך לבער.
<h2>דף ו:</h2>
ואמרי' התם הבודק צריך שיבטל, [פי'] מיד אחרי הבדיקה, ואקשי' ונבטליה [בארבע ונבטליה] בחמש או בשית, ומשני כיון דלאו איסוריה ולאו זמן ביעוריה דילמ' פשע ולא מבטל ליה. ואע"פ שביטלו בלילי י"ד אם בא לבטלו אחר ד' שעות שאכלו חמץ שמא יותר מן הלחם כזית שלא נתבטל ויעבור עליו, יישר כוחו. אב"ן.
<h2>דף ז.</h2>
והבודק צריך לברך לפני הבדיקה, דכל המצוו' מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה, ויתבאר לפנינו בעה"ו. ויברך על ביעור חמץ, ירושל' רב אמ' על מצות ביעור חמץ, ולימ' כל חמץ שישנו ברשותי ואיני יודע בו יבטל, וכן לשון הלכו' דרב יהודאי ז"ל בארמי' כל חמירא כו' לעיל. ומברך על ביעור חמץ, ולא לשתעי עד דכלייא כל בדיקותא, כ"א הצורך לעניין הביעור לכוין ליבו למצווה, וכדאמ' בהמוציא טול ברוך לא הוי הפסק והביאו מלח והביאו לפתן גביל לתורי, ואם מדבר אחר שהתחיל קצת מן הבדיקה אין צריך לחזור ולברך.
<h2>דף ז:</h2>
ואין בודקין לא לאור החמה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר, ירוש', [פ"א ה"א] וכי יש חמה בלילה, הדא אמרה אפי' ביום צריך לבדוק לאור הנר. ולא לאור האבוקה שלעץ, אבל פתילת השעוה אע"פ שאין הלהב עולה ונמשך כשמן יכול להכניסו לחורין ולסדקין מה שאין כן באבוקה, ואכסדרה שאמ' לאורה נבדק' כשאין בה חורין וסדקי'.
<h2>דף ח.</h2>
כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה לאתויי חורי הבית העליוני' והתחתוני' שאין דרך לתת בהן חמץ זה מתוך גבהותו וזה מתוך שפלותו והאמצעיי' צריכי' בדיקה. ואוצרות יין כשאין מסתפק מהן אין צריכי' בדיקה, אבל במסתפק צריכי' בדיקה דאין קבע לשתייה, אבל אוצרות שמן אף במסתפק אין צריכי' בדיקה, דיש קבע לאכילת שמן. וכל מקום שרגלו שלתינוק מצוי שם צריך בדיקה שאין קבע לאכילתו ומעתה אף חורי הבית התחתוני' צריכי' בדיקה שידו שלתינוקת מגעת שם. וילמוד אדם בתוך ביתו לכבד את הבית בכל מקום, שמא התרנגולי' והתינוקות הוליכו לשם חמץ. וכ"ש שלא ליתן ככר בידו שלתנוק שמא יפרר או ישליך וצריך בדיקה אחרת, ושלא להשליך פת לכלב או לתרנגולי'.
<h2>דף י:</h2>
ואם לא בדק אור י"ד יבדוק בי"ד, לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד בחול המועד, אבל בי"ט לא יוכל לבערו לפי שאין ראוי לטלטלו, ולאחר הפסח אינו צריך דקיימ' לן כר' שמעון דאמ' חמץ לאחר הפסח מותר באכי' וקנסא הוא דקא קניס הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא, וכי קניס בעיניה, אבל ע"י תערובת לא, וכ"ש כי לא חזי ליה ולא ידע ליה דלא קניס.
<h2>דף כא.</h2>
ואסור בהנאה משעת זמן איסורו ואילך שלא יסיק בו תנור וכיריים, ואם הסיק בו את התנור אף אם הוא חדש יוצן ויסיקנו בעצי התר והפת מותר' דזה וזה גורם מותר, כדרבנן דפליגי בההיא דפסחי' [כ"ו ע"ב] וכר' יוסי דתנן בע"ז פ' כל הצלמי' [מ"ח ע"ב] גבי אשירה זורעי' תחתיה ירקות בימות הגשמי' אבל לא בימות החמה, ר' יוסי אומ' אף לא ירקות בימות הגשמי' מפני שהנמייה נושרת עליהו והוה ליה לזבל. ואסיקנא דר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמ' להו לדידי זה וזה גורם מותר ואמ' רב יהודה אמ' שמואל הלכ' כר' יוסי. ואם לא יצטנן התנור הפת אסור' (דששבח) [דיש שבח] עצי האיסור בפת, דהא (אסיק) [אפיך] ליה שמואל לבריית' ותני לה לדר' בלשון חכמי'.
<h2>דף כז:</h2>
ובד' שעות לאחר אכילתו שורפו ולדברי הכל שורפו בתחילת שש, ואע"ג דאיתותב ר' יהודה מהא דאמ' אין ביעור חמץ אלא שריפה הא קיימ' לן הלכה כסתם משנה, וכבר סתם לן תנא כר' יהודה בפ' בתר' דתמורה [ל"ד ע"א] אלו הן הנשרפי' וחד מנייהו חמץ בפסח, ואמ' בגמ' תנן סתמ' כר' יהודה דאמ' אין ביעור [חמץ] אלא שריפה. ותנא בתוספ' ובירושל', [פ"ב ה"ב] עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכל דבר, משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה. ואית דאמ' כרבנן מפרר וזורה לרוח אם הוא קשה, כך כת' הר' משה ש"צ.
<h2>דף כח.</h2>
וחמץ שלנכרי שעבר עליו הפסח מותר אף באכילה דאין לקונסו דלא עבר עליו בבל ירא' ובל ימצא, ואף חמץ שלישראל שעבר עליו הפסח כגון חמץ שנפל עליו מפולת שלא יכול לבערו לא קניס ר' שמעון דהא לא עבר עליה בבל ירא' ובל ימצ', ואע"ג דידע לה ומותר באכילה, וכ"ש כי לא חזי ליה ולא ידע ליה דלא קניס ומותר באכילה.
<h2>דף ל.</h2>
ורבי' יעקב גריס הכי, אמ' רבא הלכת' חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור [פי' בששים ולא גריס] במשהו כרב דגירסת רבנן סבוראי היא, ותדע שכן הוא דהא רבא גופיה פסק בפ' גיד הנשה [חולין צ"ז ע"א] כך, אמ' רבא אמור רבנן בטעם אמור רבנן בקפילא אמור רבנן בששים מין בשאינו מינו דהתירא דהטעמ' דאיסור' בקפילא מין במינו דהיתרא או דאיסורא דליכא למיקם אטעמא ומין בשאינו מינו דאיסורא דליכא קפילא בששים ואם היה סובר רבא במשהו כרב אפי' בשאר איסורי' כדקאמ' רב לטעמיה דרב ושמואל דאמרי תרוויהו כל איסורי' שבתורה במינן במשהו, תקשי דרבא אדרבא בההיא דגיד הנשה וכיון דקיימ' לן כרבא דכל איסורי' שבתורה [בששי' כדאמ' בפ' גיד הנשה א"כ הלכת' כריש לקיש ור' יוחנן דכל איסורי' שבתורה] בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם דהיינו בששי' חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם, ועוד דרב ושמואל ור' יוחנן הלכ' כר' יוחנן כדאמ' בריש מס' י"ט [ד' ע"א] ופלוגתיהו בשלהי ע"ז [ע"ג ע"ב], ואע"פ שפסק רב אלפס ז"ל בסוף ע"ז כרב ושמואל דהא פלוגתייהו דאביי ורבא בחמירא דחיטי וחמירא דשערי כרב ושמואל שייכא חזר בו בתשובותיו בסוף ימיו, ופסק כריש לקיש ור' יוחנן. ומזה פסק רבי' יעקב מ"כ דסתם יינן בששי' דיין נסך קאמ' התם שנתנסך ממש לפני ע"ז כמתני' דתנן [ע"ז ע"ד ע"א] ואלו אסורי' ואיסורן בכל שהוא יין ביין ומים במים כו', דבודאי במים שנתנסכו לפני ע"ז קתני ותני (ואין במקומו במים) [יין ביין דומיא דמים] במים, ומעתה חמץ בפסח וסתם יינן בששי' ככל איסורין שבתורה, אך לא עשה מעשה רבי' יעקב מ"כ להקל בדבר אם לא יהיה בדבר הפסד מרובה והתורה חסה על ממונן של ישראל, וכן אמ' וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה בתמיה כההיא דירוש' [ברכות פ"א ה"א] דספחי כרוב, ויתבא' במקומו בהלכו' יין נסך בעה"ו ושלום.
ואמ' רבא, הלכת' חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. ומדלא יהיב שיעורא למימרא דבמשהו כרב כך פסקו כל הגאונים. ואם נמצא חיטה אחת שנתבשלה בקדירה בתרנגולת בפסח אין להתירה שהרי נאסרה במשהו ואף באלף, (ואף) [אבל] לאחר הפסח וודאי מותרין דחמץ ע"י תערובת לא קניס ר' שמעון, שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר דע"י תערובת לא קנסינן ליה ואע"ג דעבר עליה בעינן וכ"ש כי איערב ליה בשוגג דלא עבר עליה דמותר לאשהוויי ואפי' נותן טעם לעצמו לא מיתסר בהנאה. והא דתנן פרק אילו עוברין בפסח, [מ"ב ע"א] כותח הבבלי ושיכר המדי וחומץ האדומי, לאו משום נותן טעם אלא משום דהוי ביה עיקר המאכל ועוברים מכל מחמצת לא תאכלו לרבות את תערובתו, ולא כמו שפר"ש ז"ל בבל יראה ובל ימצא. ואי משכח שערי או חטי בבישולא ונתבקעו הכל אסור בהנאה במשהו ואי לא אינהו אסירי ובישולא שרי דאיסור תערובת משהו דרבנן וספיק' דרבנן לקולא רבי' האלפסי ז"ל.
ואף לרב דאמ' קדירות בפסח ישברו דאין להם הכשר בהגעלה אבל בליבון מותרו' אי לאו משום דחייס עלייהו דלמ' פקעי, וכן מוכח בזבחי' [צ"ו ע"א] פ' דם חטאת דכלי חרס המלובן ככלי חדש הוא ופנים חדשות באו לכאן, וזהו שבירותו דפריך התם אלא מעתה קדרות במקדש אמאי ישברו להדרינהו לכבשונות לפי שאין עושין כבשונות בירושל', הא אם עושי' לא ישברו.
ועריבות שלעץ שלשין בהן בכל ימות השנה אע"פ שאין בהן (סמך) [סדק] כלל אסורי' לפסח לפי שאינן בני הגעלה בכלי ראשון, ולערות עליהן מים רותחין אע"ג דעירוי ככלי ראשון אין להתירן דיש לחוש שמא לא יערה בכל צדדיהן והוה להו שאר הצדדין כלי שני ושלישי לפיכך טוב להחמיר וללוש בכלים חדשים.
ושמואל אמ' קדירות בפסח אל ישברו אלא משהו להו לאחר זמנן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן. ומדיחן ומשפשפן יפה שלא ישאר בהן החמץ בעין וכר' שמעון דלא קניס אלא בעיניה אבל ע"י תערובת לא, ועוד דנותן טעם לפגם מותר, כדאמ' בסוף ע"ז [ע"ה ע"ב], ובמקומו יתבאר בעה"ו לפנינו בהלכו' פת שלגוים. וכן מנהג כל ישראל להצניע הקדרות לאחר הפסח לאחר שהוסקו בקינסא מעט מבפנים שלא ישאר בהן חמץ בעין דלא קניס ר' שמעון ע"י תערובת כיון דלא עבר עליה דהא ליתיה בעיניה. ומ"מ השכר שעושין מחטי' או משעורי' או שנותני' בו חמץ כדי להחמיץ אין אדם יכול לסננו שלא ישאר בו משהו מן החמץ וחמץ בזמנו במשהו והכל אסור וצריך לבער, ובירוש' דכל שעה ר' שמואל בר רב יצחק הוה ליה יין קוסם ויהיב בגויה שעורי' כגון ביתזמע אתא שאיל לר' אמי א"ל צריך את לבער. ויש לי ראייה מההיא מתני' דפ' כל שעה דקיימינן עלה דפת שלגוים מותר באכילה, דאוקי רבא [כ"ט ע"א] למתני' ר' שמעון ודקתני בשלנכרי מותר בהנאה משום רישא דתני ושלישראל אסור בהנאה, ויתבאר הכל לפנינו בעה"ו בהלכו' פת גוים ושלו'. אב"ן.
<h2>דף ל:</h2>
והני מאני דקונייא שמתיכין עליהן עופרת מבפנים ומבחוץ דאישתמש בהו חמץ בחמין בין ירוקי בין חיורי בין (אדומי) [אוכמי] אסורי' בפסח כדאמ' להו אמימר דכיון (דשיעי) [דמידייתי] ודאי בלעי, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, ומאי שנא מדלעניין יין נסך דשרי להו כולהו זה תשמישו ע"י חמין ויין נסך תשמישו על ידי צונן.
והא דאמ' מרימר לעניין יין נסך דירוקי שרי, לית הלכת' כוותיה דקיימ' לן כרב זביד דאמ' ירוקי אסורי' משום דמצרפי ובלעי ולא מקשי אלא מחיורי ואוכמי, רב אלפס ז"ל. והכפות מהקרנים שנשתמשו בהן בחמץ בחמין אסור אף בהגעלה בפסח מטעם דחייס עלייהו משום דמפסדא בהגעלתן ולא מגעיל להו שפיר.
כרשז"ל, אשה שלותה ככר שלחמץ מחבירתה לפני הפסח צריכה לפורעה לאחר הפסח ואין כאן איסור משום חמץ שעבר עליו הפסח שהרי לא היה בעין בשעת ביעור החמץ, ואם אינה פורעת יש בו משום גזל ומשום לווה ואינו משלם שנקר' רשע, וכלווה מן המקום ברוך הוא, שנ' לווה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן, ואין בזה איסור, שהרי שנינו [ע"ז ס"ב ע"ב] דבי ר' ינאי יזפי פירי מעניים בשביעית לפני זמן הביעור ופרעי להו בשמינית, וא"ר ינאי יאות הן עבדין, וכן כ"רשז"ל בתשובה. אב"ן.
<h2>דף לו.</h2>
וללוש בביצי' בפסח לא פי' ר"ש בה לא איסור ולא היתר, שהרי הן מפיחין את העיסה ואין ידוע אי משום חימוץ הוא זה או דרך הבצי' להנפיח ויש לאסור מספק. ובפלפלין אסר ר"ש משום חימוץ, ורבי' יעקב התיר חוץ מלילה הראשו' דבעי לחם עוני, דתניי' בפ' הקומץ רבה [מנחות כ"ג ע"ב] תבלה בקצח ובכל מיני תבלין כשרה מצה היא אלא שנקר' מצה מתובלת ובשלמצוה קאמ'. ושנינו בתוספת' די"ט, [פ"א] והפלפלין הרי הן כתבלין לכל דבר. וכן כת' ה"ר משה ש"צ, ומותר לתת התבלין והשומשמין וכמון וקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק אבל לילה הראשו' אסור דבעינן לחם עוני. ולחם עוני פרט לחלוט ואשישה ופרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ודאמ' בפ' החולץ ליבמתו [יבמות מ' ע"א] אלא חלוט מצה היא למאי הלכת' לומ' שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח דהדר אפייה בתנורא ואית ליה תוריתא דנהמא, וההיא דפ' כל שעה דלא הדר אפייה ואינו נקר' לחם כפר"ת.
שנינו בפסחים בפ' כל שעה, אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש, ואם לש כל הפת אסור', ר"ג אומ' תשרף מיד, וחכמי' אומרי' תאפה מיד, א"ר עקיבא שבתי היה אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר, ואע"פ שאין לשין בו מקטפין בו, אתאן לת"ק וחכמי' אומרי' את שלשין בו מקטפין בו, ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו. ואיפליגו רבוותא בהא מילתא דכת' רב אלפס ז"ל, הא מתניתא אוקמוה רבוותא בי"ט שני דהוא חול המועד, ואמ' תישרף מיד ואלו בי"ט הבערה שלא לצורך הוא ואפי' לר' עקיבא לא מיתוקמא בי"ט משום דהוה ליה מצה עשירה, ומסתבר' ליה דהלכה כר' עקיבא די"ט דבעי' לחם עוני הוא דאסור, מיכאן ואילך שרי וכר' יהושע בן לוי דקאי כוותיה, דאמ' להו לבניה יומא קמ' לא תלושו לי בדובשא מיכאן ואילך לושו לי דודאי הא מתניתא בשמן על ידי מים היא שנויה (דאף) דהא קטוף שמן ע"י מים הוא שלשין במים תחלה ואחר כך מקטפי' בשמן, ות"ק מאי דאסר בלישא שרי בקטוף, ור"ג ורבנן אסרי בין בלישה בין בקיטוף, ור' עקיבה שרי בלישא וכ"ש בקיטוף, ור' יהושע בן לוי דהוא אמורא בתראה וליכא אמורא דפליג עליה עבד עובדא כר' עקיבא, ואי לאו דקאי כוותיה הוה אמינא דהלכת' כר"ג ורבנן דאסרי בין בלישא בין בקיטוף כדקיימ' לן בכולי תלמודא היכא דלא איפסיק הלכת' בהדייא דיחיד ורבים הלכ' כרבים, ועוד כיון דגמ' מייתי ראייה מדר' יהושע בן לוי הלכת' היא למעשה. ואית מרבוותא וכן ר"ח דאסרי בין בלישה בין בקיטוף בכל ימות הפסח, וכר"ג ורבנן ומשום דמחמעא דכיון דקמו להו (בהדי) [בחדא] שיטתא רבנן דסיפא דברייתא, ור"ג דישרף מיד אלמ' הלכת' כוותיהו והשתא קטופי לא מקטפינן בהו כ"ש דלא ליישי' בהו, ואם (לאו) [לש] תישרף מיד, ודקאמ' ר' יהושע בן לוי וריש לקיש דמי פירות אין מחמיצין לחודייהו בלי מים, אשתכח השתא דאסור למילש ולקטף במי פירות שנתערבו לתוכן מים כל ימות הפסח ואם לש תשרף מיד. ור"ש ז"ל כת', אין לשין את העיסה וכו', ואם (לאו) [לש] תשרף מיד בחול המועד ולא בי"ט דהבערה שלא לצורך היא, וריש לקיש דאמ' דאין חייבי' על חימוצה כרת דמי פירות אין מחמיצין לא קשיא אהך דאין חייבי' על חימוצה כרת קאמ' דלא הוי חימוץ גמור אבל חמץ נוקשא בעיניה הוי ובלאו דכל מחמצ' לא תאכלו. למדנו מדבריו שאין ללוש כלל אף במי פירות לחודייהו דהוי חמץ נוקשה ובלאו דכל מחמצת איתיה. ויש לי כמה תשובו' על רבי' ע"ה, חדא מדר' יהושע בן לוי דמכאן ואילך אמ' לושו לי, ומדרבא דתרתי שבלי כו', ומדריש לקיש דמי פירות אין מחמיצי'. ומעתה ג' מחלוקו' יש בדבר, לדברי ר"ש ז"ל אף במי פירות לחודייהו אסור ללוש דקאי בלאו דכל מחמצת, ולרב אלפס ז"ל אף במי פירות במים לא מחמעי כר' עקי' וכר' יהושע בן לוי ומותר ללוש ולקטף במי פירות זולתי לילות הראשוני' משום לחם עוני, ולדברי הלכו' גדולו' ור"ח אסור בין בלישה בין בקיטוף בכל ימות הפסח במי פירות עם המים, ואין לנו להכניס ראשינו בין ההרי' הגדולי' האלה ויש להחמיר בדברי כולם. אב"ן.
<h2>דף לט:</h2>
ואין שורין בפסח מורסן לתרנגולים ולא יתן מוגלשין על גבי קמח אבל קמח על גבי מוגלשין מותר, וכן מנהג לעשות כן בצרפת לתינוקות יונקי שדים, ולא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו שרוק הפה הוא מחמיץ אותן, ואין לשין לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה ולא במים שנשאבו בו ביום אלא במים שלנו הלילה ונתקררו, לפי שניסן הולך אחר ימות הגשמים שהחמה מהלכת בשפולו של רקיע בלילה ומחממת את מי הבורות והמעיינות על כן מעלות הבל הרתיחות שהן חמות, וכן המחילות שהן תחת הקרקע חמות, וחשו חכמים למי בורות ומעיינות למקום שאין להם נהרות.
י"א שאין לתת מלח במצות בפסח משום דמחמעא, [ומביאין ראיה מפ' לא יחפור [ב"ב י"ז ע"א] מרחיקין את המלח מכותלו של חברו, ומההיא דותיקא דבמשחא ומילחא שרי, ובמיא ומלחא אסור, ועוד דמצה נקראת בלא מלח מההיא דשלש עורות הן מצה וחיפה ודפתרא בשבת [ע"ט ע"א] ובגיטין [כ"ב ע"א], ובמנחו' מצה דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ וכו']. ואין הטעם זה מבואר [דההיא דלא יחפור אין הטעם משום חימוץ אלא משום מתונא שדבר לחות מפיל הכותל ודותיקא] כי כל המנחו' באות מצה [מנחות נ"ג ע"ב] והיה בהן מלח, אלא משום דמצה עשירה היא, ובלילה הראשו' הוא דאין נותני' מיכאן ואילך שרי.
<h2>דף מ.</h2>
וכת' רבי' יעקב ז"ל מ"כ, דשעורה הנמצאת בדבש שלפסח אין לאוסרו משום דקיימ' לן דחמץ בפסח במשהו דכיון דנפל בו לפני הפסח כבר נתבטל לפני זמנו ואינו חוזר וניעור כדאמ' גבי ציר בבכורות. ואפי' נפל בפסח אינו אסור אלא נתבקעו ממש, וכן כת' רב אלפס ז"ל בפ' כל שעה גבי אין לותתי' את השעורי' בפסח, דאמ' שמואל נתבקעו ממש, ולמכלינהו בעיניהו עבדינן לחומרא, דכיון דלא איפסיקא הלכת' לא כשמואל ולא כמור עוקבא דאמ' אף אם לא נתבקעו אלא כל שאילו מניחן על פי הביב והן מתבקעות מאליהן וספיק' דאוריית' לחומר', אבל אי משתכח בהדי בישולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובת משהו דרבנן לא אסרי' ליה לההיא בישלא דמשתכחא ביה תרי ותלת שערי אלא א"כ נתבקעו כשמואל דהוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. אבל בחיטי דאית בהו צירייא כמבוקעות דמיין ואסור במשהו. ואי משתכחי בעופא לאחר מליחה אע"ג דנתבקעו חתוך ליה לההוא דוכתא דמשתכחי ביה בכל סביבותיו ושרי ליה ושאר עופא שרי, כך מצאת'. ואני אומ' כיון דקיימ' לן [ע"ו ע"א] דמליח הרי הוא כרותח דצלי הרי הן כאלו נתבשלו בעוף ואסור הכל במשהו. אב"ן.
<h2>דף מב.</h2>
וביום המעונן לא תלוש אשה תחת הרקיע דיומא דעיבא כוליה שמשא. ואם עברה ולשה באלו שהזכרנו אסור כרב אשי דהוא בתרא דעבר אדרבנן וקנסינן ולא דמי לבצקות שלגוים שהותרו דלא עבר עלייהו אדרבנן, ויש לומ' דהני מילי עברה ולשה, אבל אם נשפכו המים שלנו או שכחה ולשה מותרו' המצות שלשה במים שלא לנו דאין כאן טעמ' דקנסא ומידי דהוה אבציקות שלגוים שנילושו במים שלא לנו ושרו דליכא טעמ' דקנסא ואדם ממלא כריסו מהן, ועוד שכיון שהותרו בציקות שלגוים נמצא שאיסור מים שלא לנו אין בהן משום תורת חימוץ אלא משום שימור, דכתי' ושמרתם את המצות, וכיון דלא אפשר שרי.
<h2>דף מה:</h2>
ופת שעיפשה ונפסלה מלאכול לכלב לפני האיסור אין צריך לבערה והרי היא כחמץ שחרכו קודם זמנו דמותר בהנאתו כדאמ' בריש פ' כל שעה [כ"א ע"ב], אבל לאחר איסורו אסור בהנאתו משום קנסא הואיל ושהיה באיסור. ולא יסיק בו תנור וכירים ואם עבר והסיק (הפת) [אפרן] מותר, שכך שנינו [שם כ"ז ע"א, תמורה ל"ד ע"א] כל הנשרפי' אפרן מותר. ירושל', [פ"ב ה"ו] מלוגמא שנסרחה זקוק לבערה כשנתחמצה ואחר כך נסרחה. פי' שהיתה ראויה שעה אחת אבל איפכא לא, ובמלוגמא הוא דבעי' נסרחה שאינה נסרחת אלא לאחר זמן (ינקץ) מחמימות הבשר, אבל קילור והאספלנית ורטייה הרי הן כעורות העבדנין שנתן לתוכו קמח שתסרח מיד ואין צריך לבער.
<h2>דף עו.</h2>
וכת' רבי' יעקב ז"ל מ"כ, דשעורה הנמצאת בדבש שלפסח אין לאוסרו משום דקיימ' לן דחמץ בפסח במשהו דכיון דנפל בו לפני הפסח כבר נתבטל לפני זמנו ואינו חוזר וניעור כדאמ' גבי ציר בבכורות. ואפי' נפל בפסח אינו אסור אלא נתבקעו ממש, וכן כת' רב אלפס ז"ל בפ' כל שעה גבי אין לותתי' את השעורי' בפסח, דאמ' שמואל נתבקעו ממש, ולמכלינהו בעיניהו עבדינן לחומרא, דכיון דלא איפסיקא הלכת' לא כשמואל ולא כמור עוקבא דאמ' אף אם לא נתבקעו אלא כל שאילו מניחן על פי הביב והן מתבקעות מאליהן וספיק' דאוריית' לחומר', אבל אי משתכח בהדי בישולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובת משהו דרבנן לא אסרי' ליה לההיא בישלא דמשתכחא ביה תרי ותלת שערי אלא א"כ נתבקעו כשמואל דהוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא. אבל בחיטי דאית בהו צירייא כמבוקעות דמיין ואסור במשהו. ואי משתכחי בעופא לאחר מליחה אע"ג דנתבקעו חתוך ליה לההוא דוכתא דמשתכחי ביה בכל סביבותיו ושרי ליה ושאר עופא שרי, כך מצאת'. ואני אומ' כיון דקיימ' לן [ע"ו ע"א] דמליח הרי הוא כרותח דצלי הרי הן כאלו נתבשלו בעוף ואסור הכל במשהו. אב"ן.
